ההבדל בין הקהל הישראלי לקהל הניו יורקי (ועוד דברים)

בזמן שאני כותב, שבת בצהריים, אביטל משחקת בקומה השלישית עם אחת משתי הבנות המתוקות של איטה ומת'יו ומתרגמת לה ספר ילדים בעברית.

אתמול הגענו לברוקלין, לבית של ידידתי איטה ורדיגר רות, שמארחת אותנו לסוף השבוע. הכרתי אותה בכנס של קהילת ROI ביוני, והיא אלופה שזה לא ייאמן. היא שפית פרטית למשפחות, ומארגנת מדי כמה שבועות ארוחת ערב גדולה בבית שלה לאנשים מעניינים מהקהילה היהודית (בעיקר) שבסביבה, כולל הופעות ועניינים. עוד מעט אוכלים ארוחת שבת שמחה מעשה ידיה. יש לה בית סגול בן 3 קומות ואנחנו נוזלים מקנאה. השכונה שקטה ויפהפיה ורגועה, לכולם יש דשא ועצים, הסאבוויי למנהטן נמצא במרחק שלוש דקות הליכה, וכולם סופר נחמדים.

כמה נחמדים? כשהגענו לפה לראשונה עם המזוודות ועוד לא ידענו אם יש פה כושים מפחידים או יהודים נחמדים (או כושים נחמדים, או יהודים מפחידים, מי יודע?!), שאלנו מישהו ברחוב איך מגיעים לרח' 19. אז הוא אמר לנו "אה, מה הבעיה? אני נוסע לשם (בוואן השחור המפחיד שלי), את מי אתם מבקרים? אה בטח, אני יודע מי זה, הבן שלי מכיר אותו מהבית כנסת. בואו, בואו, חבל שתסחבו את המזוודות".

חששנו לעלות עם בחור זר לוואן שחור, והוא קלט שאנחנו מפחדים וצחק, אבל נתן לאביטל לדבר בטלפון (בעברית) עם הבן שלו, שבתאי, שלמד כמה שנים בישיבה בירושלים ומדבר עברית שוטפת. אז אמרנו יאללה, שיאנוס אותנו וזהו. והוא היה מקסים, כמו קריקטורה של יהודי אמריקאי ניו יורקי, שמדבר בתערובת של אנגלית ויידיש, ואומר משפטים כמו "What, you think I don't know Roth? I tell you, my son goes to the same Bet Knesset!". איך קוראים לך, שאלנו? Volf, הוא ענה במבטא ברוקליני כבד, "it's like ze-ev".

בינתיים, ניו יורק הראתה לנו רק פנים טובות ומחייכות. כל מי שדיברנו איתו היה נעים, חברותי ואדיב. בסוף עוד נצא מפה שאננים.

אתמול

אתמול יצאנו לראות את אמון טובין מופיע בהאמרסטין בולרום.

הגענו ומצאנו תור ארוך ארוך ארוך לכניסה. אבל חיכינו בסבלנות ואפילו התיידדנו עם איזה בחור נחמד שחיכה גם הוא. בכניסה נזכרנו שיש לי אולר בכיס, ואשת האבטחה – הנה דבר ראשון שלא יקרה לעולם בישראל – עשתה מאמצים נרחבים כדי לוודא שלא יזרקו לי את זה לפח אלא ישמרו לי את זה במיוחד אצל אשת השירות של הבניין. הקהל הניו יורקי היה, כצפוי, מאגניב. מלא היפסטרים, כולל אחד שמצא חן בעיניי במיוחד כי הוא הגיע בתחפושת מלאה של בננה (!). אבל זה לא היה קהל נחמד. מלא צעקות ביניים בהופעה (שהתחילה באיחור ישראלי של שעתיים, ואחרי חימום מבאס ומיותר), וענני גראס שיביישו את אינדינגב. התחושה הכללית שלי הייתה שהקהל בארץ בא כדי לראות את האמן; הקהל בניו יורק בא כדי שהאמן יראה אותו.

אה כן, ואם חשבתם שבבארבי גונבים מכם? אתמול גילינו שכוס מים (כוס!) עולה 6$, שזה איזה 24 שקל. לכוס. של מים. סיריוסלי. כוס בירה עלתה יותר.

אבל ההופעה עצמה הייתה מרהיבה. זה בעיקר מופע אור-קולי סופר משוכלל, עם video mapping תלת ממדי מרהיב. אני גם מת על המוזיקה, ושמחתי שאביטל נכנסה לעניין גם כן, בז'אנר שבדרך כלל לא מדבר אליה. יכול להיות שהיא אפילו נהנתה יותר ממני, כי בשלב מסוים העשן ממש הציק לי. בדרך חזרה לסאבוויי קנינו בוטנים מסוכרים וחמים אצל מוכר שדיבר אנגלית שבורה באמצע הרחוב והשמחה הייתה שלמה.

לפני כן עשינו סיור חינמי נפלא בגראנד סנטרל סטיישן (וואו, איזה מבנה מרהיב!) וגם קצת בבניין קרייזלר, שהוא אחד הבניינים היפים בעולם מבחינתנו.

בחזרה להיום

הבוקר קפצנו לבקר בוויליאמסבורג, מולדת ההיפסטר. ואכן, hipsters abound. אבל זו שכונה כיפית בטירוף, עם המוני בתי קפה ממש נעימים (מאפין בננה ושוקולד צ'יפס לארוחת בוקר!), חנויות תקליטים וספרים מעולות (ספר על דיוויד פוסטר וואלאס בחצי מחיר!) ו-people watching מהמשובחים. בדרך חזרה מצאנו נדנדה, אז התנדנדו.

אצל איטה ומת'יו אכלנו ארוחת צהריים מרהיבה ונפלאה, מעשה ידיה המדהימות של איטה. כולל גלידה ביתית בשלושה טעמים: בזיליקום, שוקולד, ואפרסק עם ג'ינג'ר. מדהים. ופאי תאנים. ועוד מלא דברים, עדיף שלא נתחיל. מזג האוויר המושלם האיר פנים (24 מעלות, מרפסת רחבת ידיים, עצים, נפלא), חברים מ-ROI הגיעו וישבנו שלוש שעות נפלאות, אכלנו, שתינו, שוחחנו, צחקנו, אפילו קצת שרנו, ואז הלכנו לקצה הרחוב לראות בלוק פארטי שאורגן שם על ידי התושבים (השחורים ברובם). להקת חובבים ניגנה באמצע הרחוב שירים של פאנקדליק וסנטנה, ילדים נסעו באופניים שיחקו כדורסל והולה-הופ, וניסו לקלוע כדור פוטבול דרך הולה-הופ שנתקע על אחד העצים.

עכשיו מתארגנים והולכים להקרנה לילית של כל הסדרה Firefly מהתחלה עד הסוף (טוב, לא נראה את הכל…). ומחר – יום חדש.

הנה אביטל על הנדנדה.

חיוכים,
גיאביטל